• כף עץ

- מתכון - איך זוכים במדליית זהב - טבעות כרשה קריספיות


שמישהו יסביר לי איך קורה שפעם בארבע שנים אנחנו נהיים כאלה ספורטיביים? מתרגשים מריצות, שחיינים, ושאר קופצנים למיניהם? שלא לדבר על זכיות של ספורטאים משלנו, אז אנחנו פשוט בעננים!

הרי הספורטאים הללו היו גם היו ספורטאים לפני האולימפיאדה, התאמנו, הזיעו, ניצחו בתחרויות. למה דווקא עכשיו אנחנו כל כך מתחברים אל מה שהם עוברים?

כי זה [לא] רק ספורט

כן נכון, מה שהם עושים עם הגוף כל החברה שם זה באמת מטורף, אך ההתפעלות האמיתית שלנו היא בעיקר ברגע הזה, שמתמקדים על הפנים שלהם, ורואים את האושר של אדם שעבד כל כך קשה ומבין שהוא הצליח, שהוא ניצח. זה הרגע שאנחנו באמת כמהים לו, רוצים לגעת בו ולהתחבר אליו. רגע שבו אדם הבין שגבר על כל כוח אפשרי וניצח את היריב, או את המתחרה, אבל בעיקר את עצמו. כי מהו הניצחון הגדול? לנצח המון דברים קטנים בתוכנו כדי להגיע רחוק {ראו: פחדים, עייפות, ייאוש, מחסומים ועוד שיט של החיים}

לא סתם נוצר הביטוי "להגיע רחוק" - ה"רחוק" מבטא דרך, מסלול ארוך של התפתחות, טיפוס במעלה גרף הרמות של עצמך - הגרף הכי מאתגר שיש.

ואיך זה קשור לכרשה ועגבניות?

אני מבטיחה הסבר בהמשך הפוסט.

התובנה שלי מהקיץ הזה

יותר ויותר אנשים מסביבי, קרובים או רחוקים, הולכים אחרי היעוד שלהם ומגשימים חלומות. זה ניכר ומנצנץ מכל פינה - החל מאחותי שלא ויתרה על החלום שלה, למדה והשקיעה שנים וסוף סוף היא רופאה, ממשיך בחברות קרובות שהפכו לעצמאיות ומתפרנסות ממה שהן אוהבות, ועד למדליסטים המדהימים שלנו באולימפיאדה. נדמה כי ההבנה מתחילה לחלחל - שזו הדרך לחיות את החיים על העולם הזה. כן. יש לנו בחירה מה לעשות עם עצמנו. חלקנו יודעים מה היעוד שלהם בגיל ממש צעיר, חלקנו מחפשים אותו תוך כדי תנועה, ויש רבים שמוותרים ומחליטים להפסיק, כי זה חתיכת דבר לא פשוט לפעול כל הזמן כדי למצוא אותו, וגם אחרי שמוצאים - להגשים אותו.

אז מה בכל זאת אפשר ללמוד מהמדליסטים האלה?

ככל שכל אחד מאיתנו יותר שלם עם מה שהוא עושה, הוא עושה את זה הכי טוב, והדבר הופך להיות בעל משמעות עמוקה. כשזה עמוק, זה נוגע ביותר אנשים, עוזר לסביבה, ומקרין החוצה. כשזה מקרין החוצה זה מדבק, ממש כמו סלמונלה רק בחיובי. עוד ועוד אנשים רוצים לעשות את הדבר של חייהם, להגשים את עצמם, לעסוק במה שהם אוהבים, לעבוד באיפה שהנשמה שלהם נמצאת, ולהתאמץ כדי להיות הכי טובים בזה.

רגע לא רשמתם? אז תרשמו כי זה היה המתכון למדליית זהב.

ועכשיו המתכון שלי,

מתכון שהוא פרק מתוך סיפור ההגשמה שלי. באיזשהו שלב בחיי, הבנתי שהיעוד שלי הוא לבשל, אבל לא רק. להכין אוכל מתוך מקום של אהבה, לסביבה ולעצמנו. בין אם אני מלמדת אנשים איך להכין אוכל, ובין אם אני מבשלת להם, חשוב לי שזה תמיד יעשה מתוך המקום העמוק הזה של חיבור - ביני ובין אנשים, ביני ובין הטבע, ביני ובין האוכל. בלי החיבור הזה אני לא יכולה לפעול, כי אני מרגישה שזה פשוט לא זה. ואיך מתחברים?

הדרך הכי טובה היא לשאול שאלות:

למה אני עושה את זה? למה חשוב לי שיאכלו את האוכל שלי? למה חשוב לי ללמד לבשל? אל מי אני רוצה להגיע? (אליכם!)

אין לי את כל התשובות אבל זה מרגיש הכי נכון. ובזמנים כאלה, שכל כך קשה להנמיך את כל הרעשים החיצוניים ולהרגיש נכון עם עצמך, זה מספיק לי. פשוט לעשות את מה שאני יודעת לעשות הכי טוב, ולתת השראה למי שרק רוצה לנסות.

את ההשראה למתכון הזה קיבלתי אחרי יום ארוך ומתסכל שבו ניסיתי לעשות משהו שהוא ממש לא אני. בסוף היום הבנתי שאני פשוט צריכה לבשל, וכל השאר יסתדר. וכך היה.

מתכון - טבעות כרשה בציפוי פאנקו - נשנוש לליל קיץ חם.

הטבעות האלו פריכות ואוריריות, נטולות עודף שמן ולכן לא כבדות, ומלוות בסלסת ירקות שנותן את האיזון המושלם!

לטבעות:

- כרשה טרייה אחת

- כוס פירורי לחם פאנקו

- ארבע כפות קמח

- 70 מ"ל מים

- חצי כפית מלח

- חצי כפית פפריקה

- שמן קוקוס

לסלסה:

שתי עגבניות טריות

מלפפון אחד

שן שום

כמה עלי בזיליקום קצוצים

שלוש כפות שמן זית

פלפל ומלח לפי הטעם

הכנה:

מתחילים ברוטב:

סוחטים את העגבניות, מגרדים את המלפפון, וביחד עם השום מעבירים בבלנדר ממש לכמה שניות, עד שנוצר רוטב אחיד. מתבלים במלח ופלפל, בוזקים שמן זית ומפזרים מעל את עלי הבזיליקום.

פורסים את הכרשה לפרוסות בגובה שהוא לא פחות מסנטימטר ולא יותר מסנטימטר וחצי. מניחים במחבת עם מים עד חצי הגובה של הפרוסות. מדליקים את האש ונותנים לכרשה להתאדות, שלוש-ארבע דקות מכל צד. אם יש צורך מוסיפים מעט מים למחבת כדי לשמור על הלחות.

מסננים מהמים וכעת מפרידים בין הטבעות, אבל לא אחת אחת אלא כמה - כדי שיהיה עובי - ממש כך:

מכינים את הבלילה - בקערה מערבבים ארבע כפות קמח עם 70 מ"ל מים, פפריקה ומלח, עד שאין גושים. אני עבדתי עם קמח כוסמין, אבל מניחה שכל קמח יעשה עבודה טובה.

מתחילים במלאכת הטבילה, מכינים קערה עם פירורי הלחם, קערה עם מים, צלחת ריקה ואת קערת הבלילה וטובלים לפי הסדר:

1. בלילה

2. פירורים

3. צלחת נקיה

4. שטיפת יד בקערה עם המים

רצוי לעבוד עם יד אחת, זה תמיד נוח שיש יד אחת נקייה שדואגת לכל מה שמסביב...

כאשר יש כמות רצויה של טבעות, מחממים שכבה של ס"מ שמן קוקוס במחבת קטנה על אש בינונית. בחרתי בשמן קוקוס כי הוא יחסית בריא ובניגוד לשמן זית לא נשרף מהר. רצוי להשתמש במחבת קטנה כדי שלא לשים כמות גדולה של שמן בכל פעם שצריך להחליף. כשהשמן חם (אבל לא רותח) מניחים את הטבעות, אחרי דקה מקסימום הן יזהיבו, ואז בעזרת מלקחיים הופכים לצד השני, לעוד 30 שניות עד דקה. מעבירים למסננת שמונחת על קערה ומניחים להן להצטנן מעט.

רוצים עוד מתכונים מפתיעים עם ירקות? רוצים ללמוד לבשל גם בריא וגם טעים? יש לכם הזדמנות חד פעמית להצטרף לסדנת בישול בסוף השבוע הקרוב. כל הפרטים על הסדנה -כאן-

חותכים נייר אפיה לרבע ומקמטים. יוצרים קונוס ושמים בתוכו את הטבעות. מוזגים את סלסת הירקות לקערית ומגישים ביחד.

#כרשה #טיגוןבשמןקוקוס #סלסתעגבניות #ציפויפריך #ירקות

144 views

הרשמו לניוזלטר כדי לקבל עדכונים

  • Black Facebook Icon
  • Black Instagram Icon

עקבו אחריי ברשתות החברתיות

תשמרו על קשר :)

השאירו הודעה בכל נושא ואנחנו נחזור אליכם